8 במאי 2018
אין תגובות
הקריירה הקצרה והלא כל כך מבטיחה שלי ברכיבת אופניים הסתיימה באיבחה חטופה ודרמטית. לפני עשרים ומשהו שנה קנינו בן זוגי
הקריירה הקצרה והלא כל כך מבטיחה שלי ברכיבת אופניים הסתיימה באיבחה חטופה ודרמטית. לפני עשרים ומשהו שנה קנינו בן זוגי
ושוב, כמדי שנה, נפתחות דלתות הלימוזינות וכוכבי הוליווד בטוקסידו מהודר ובשמלות מעצבים מנקרות עיניים טופפים להם לאור הזרקורים על השטיח
כשאומרים ״חכם סיני אחד אמר פעם…״, מתכוונים כנראה ללאו דזה. לאו דזה היה פילוסוף סיני שחי כפי הנראה במאה השישית.
הפוסט הזה שונה במקצת מרוב הפוסטים שבבלוג שלי. זה אינו עוד פוסט שמספר על אירוע שחוויתי, או על רעיון שעלה
באחד הפוסטים הישנים כתבתי על ספר ילדים שכתב ואייר בעלי, רוני חפר, שהוא סופר ילדים מוכשר ומצליח (כן, אני עושה
״קורא איים בזרם, מאת ארנסט המינגוויי, תרגם את זה יפה אהרון אמיר״ (לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ, מאיר אריאל)
״בונז׳ורנו!״ מאחורי העיניים הנוצצות והחיוך צחור השיניים עמד אנטוניו, איטלקי גבוה ונאה, חנוט בחליפת עסקים מחוייטת. המקום: סלוצו, צפון איטליה
עכשיו, למעלה משבוע אחרי כנס ״רומן רוסי״ של פורום ליצ׳י לעסקים, אני יכולה סופסוף לנשום ולהביט אחורה בסיפוק. היה שם
אני רוצה לספר לכם שני סיפורים, וחיבור מעניין שיקרה ביניהם ממש בעוד כמה ימים. קחו לכם עוגיה ותקשיבו. הסיפור הראשון
