26 באוקטובר 2017
אין תגובות
מי שמכיר אותי, או קרא כמה מהפוסטים הקודמים שלי, יודע שסין מאד קרובה ללבי. כסטודנטית למדתי סינית באוניברסיטה העברית וביליתי
מי שמכיר אותי, או קרא כמה מהפוסטים הקודמים שלי, יודע שסין מאד קרובה ללבי. כסטודנטית למדתי סינית באוניברסיטה העברית וביליתי
אם יש מישהו שמכיר את שוק העסקים הסיני על כל שיגיונותיו וניואנסיו, זה אבי הוברמן. אבי הסתובב במשרדים וחדרי הישיבות
באחד הפוסטים הישנים כתבתי על ספר ילדים שכתב ואייר בעלי, רוני חפר, שהוא סופר ילדים מוכשר ומצליח (כן, אני עושה
״קורא איים בזרם, מאת ארנסט המינגוויי, תרגם את זה יפה אהרון אמיר״ (לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ, מאיר אריאל)
דמיינו: בוקר, נמל יפו, הדייגים כבר יצאו לים ואת השקט השורר על המזחים הריקים מפר בליל עליז של שפות: עברית,
״בונז׳ורנו!״ מאחורי העיניים הנוצצות והחיוך צחור השיניים עמד אנטוניו, איטלקי גבוה ונאה, חנוט בחליפת עסקים מחוייטת. המקום: סלוצו, צפון איטליה
עכשיו, למעלה משבוע אחרי כנס ״רומן רוסי״ של פורום ליצ׳י לעסקים, אני יכולה סופסוף לנשום ולהביט אחורה בסיפוק. היה שם
אני רוצה לספר לכם שני סיפורים, וחיבור מעניין שיקרה ביניהם ממש בעוד כמה ימים. קחו לכם עוגיה ותקשיבו. הסיפור הראשון
לפני מספר שנים ביקרתי בסנט פטרסבורג. זו בעצם היתה הפעם הראשונה, וגם היחידה, שהייתי ברוסיה. אני חייבת לציין שביקרתי שם
