4 בפברואר 2020
אין תגובות
אני מודה ומתוודה – התמכרתי. ולא, אני לא מדברת על ההתמכרות לעבודה שלי שממנה לא יצליחו לגמול אותי גם טובי
אני מודה ומתוודה – התמכרתי. ולא, אני לא מדברת על ההתמכרות לעבודה שלי שממנה לא יצליחו לגמול אותי גם טובי
תרשו לי להתחיל באנקדוטה אישית קטנה, ומיד תבינו את ההקשר. למי שעדיין לא יודע, בעלי רוני הוא סופר ילדים ומאייר
*ני חאו מה? – ״מה שלומך?״ בסינית הבוקר פתחתי את ידיעות אחרונות ונתקלתי בכתבה שמשכה את עיני והרקידה את לבי
מומחית גדולה לפוליטיקה בינלאומית אני לא, אבל גם לי היה קשה להתעלם ממשק כנפי ההיסטוריה שהידהד באוזני מסינגפור הרחוקה שם
הקריירה הקצרה והלא כל כך מבטיחה שלי ברכיבת אופניים הסתיימה באיבחה חטופה ודרמטית. לפני עשרים ומשהו שנה קנינו בן זוגי
אוהבים את ביבי או לא אוהבים את ביבי, החזה של מי מאיתנו לא התנפח בגאוה למראה עשרות הקלסרים והדיסקים אשר
נניח שאתם רוצים לארגן כנס גדול, בינלאומי, עם נציגים מארצות רבות שלא כולם דוברים אנגלית שוטפת. אתם דואגים למתורגמנים סימולטניים
ושוב, כמדי שנה, נפתחות דלתות הלימוזינות וכוכבי הוליווד בטוקסידו מהודר ובשמלות מעצבים מנקרות עיניים טופפים להם לאור הזרקורים על השטיח
יש במדינה שלנו כמה מוסדות ותיקים ואהובים שתמיד היו שם וכנראה תמיד יהיו: גבינת קוטג׳, שוקולד פרה, חידון התנ״ך (גפן
